<h1>פסקי ריא"ז — גיטין</h1>
<h2>דף ב:</h2>
מי שחציו עבד וחציו בן חורין אסור בשפחה משום צד חירות שבו, ובמשוחררת משום צד עבדות שבו, ונמצא מתבטל מפריה ורביה, לפיכך כופין את רבו וכותב לו גט שחרור וזה יכתוב לו שטר על חצי דמיו.
<h2>דף יח.</h2>
המביא גט מן הבעל לאשה והניחו זקן או חולה הרי זה נותנו לה בחזקת שהוא קיים, ואם היתה בת ישראל לכהן הרי זו אוכל' בתרומה בחזקת שהוא קיים. בד"א בזקן שלא הגיע לגבורו', אבל בזקן (שלא הגיע) [שהגיע] לגבורות שהוא מבן שמונים שנה ומעלה הרי זה ספק וחוששין עליו שמא מת עד שלא הגיע הגט לידה והרי היא זקוקה ליבם, ואם היה זקן שהגיע למאה שנה, הואיל והפליג לחיות שלא כדרך הזקנים הרי זה בחזקת שהוא קיים. הניחו גוסס הואיל ורוב גוססין למיתה חוששין עליו שמא מת והרי זו ספק. וכן נראה בעיניי שלא אמרו בחולה בחזקת קיים אלא בחולה בידי שמים כגון צנים פחים וכיוצא בהם, אבל אם הוכה על ידי אדם בחדרי בטנו או שנפצע מוחו שנעשה טריפה או ספק טריפ' חוששין עליו שמא מת והרי זה ספק, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
<h2>דף כא:</h2>
מי שמסר מודעא על הגט ואמ' לעדים גט זה שאני רוצה לתת לאשתי [אני] מבטלו בפניכם, אע"פ שמרצונו הוא נותן הגט בלי שום כפייה, הואיל ומסר עליו מודעא מקודם בטל הגט כמו שמבואר בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ' ע"ב]. ואפי' אם כפו אותו בית דין אחר כך עד שנתן הגט מרצונו לא בטל המודעא בכך, וגטו בטל עד שיבטל המודעא שמסר עליו בפירוש, כמו שמבואר בפרק האומר משקלי עלי [ערכין כ"א ע"ב]. ואם מסר מודעא על ביטול המודעא ואמר שבאונס אני מבטל ולא בלב שלם, הרי המודעא עומדת במקומה עד שיבטל גם המודעא השניי' או כל מודעא שמסר כמו שכתוב בדברי הגאונים. והמוסר מודעא על הגט מכין אותו מכת מרדות, מפני שאין האשה יודעת ותנשא בגט בטל כמו שמבואר בפרק רבן גמליאל [יבמות נ"ב ע"א].
<h2>דף כט:</h2>
המוכר עבדו לגוי יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון, ואם כתב לו לכשתברח ממנו אין לי עסק בך זה הוא שחרורו, וקנסו אותו חכמים לפדותו עד עשרה בדמיו מפני שמכרו לגוי ומפקיעו מן המצות. ואמרו [רי"ף כ"ג ע"א מדפיו] משם הגאון שאין גובין קנס זה אלא בארץ ולא בחוצה לארץ כשאר כל הקנסות, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' ל"ה שאין זה דומה לשאר תקנות וגזירות שתיקנו וגזרו חכמים בין בארץ בין בחוצה לארץ, וכן בדברי מז"ה.
המוכר עבדו בארץ ישראל על מנת להוציאו לחוצה לארץ, הואיל ומפקיעו ממצוות ארץ ישראל קונסין את הלוקח להוציאו לחירות, וכותב לו גט שחרור ומפסיד דמיו. ואפי' חזר ואמר הלוקח אני אדור עמו בארץ ישראל כדי שלא יקנסו אותו אין שומעין לו, אלא מאחר שלקחו על דעת להוציאו יצא לחירות כמו שביאר מז"ה בפסקיו, וקנסו הלוקח ולא קנסו המוכר לפי שהאיסור נמצא בידו. אמר המוכר מכרתיהו לפלוני אנטוכו לא יצא לחירות עד שיאמר לפלוני אנטוכי שבאנטוכייאה שנראה כי מכרו על דעת להוציא לאנטוכייאה. בד"א כשהיה לאותו אנטוכי בית בארץ ישראל, אבל אם אין לו בית בארץ ישראל אע"פ שאמר לפלוני אנטוכי יצא לחירות, עד שיאמר לפלוני אנטוכי השרוי בלוד שהיא עיר מארץ ישראל.
<h2>דף לא:</h2>
נתנה האשה לבעל מאתים זוז שלא בפניו כדי לקיים תנאה כגון שהשליכתו בתוך ביתו בפניו ושלא מדעתו אינו גט. ואם בפניו נתנ' לו על כרחו שלא מדעתו הרי זה ספק אם נתינתה שלא מדעתו תקרא נתינה ואם לאו, ואם מת חולצת ולא מתייבמת כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א. בדיני ממונות אפי' נתינה על כרחו ואפי' שלא בפניו הרי היא נתינה, שהרי הלוקח בית בבתי ערי חומה שזמן גאולתו הוא עד שנה שנ' [ויקרא כ"ה] ימים תהיה גאולתו, ואם היה נטמן הלוקח בסוף השנה התקין הלל הזקן שיהיה המוכר מניח מעותיו בלשכה הידועה לבית דין ושובר דלת ביתו ונכנס בו, וכשירצה הלה יבוא ויטול מעותיו.
